גם בתקופה שבה היצירה הישראלית אינה פופולרית בעולם, בלשון המעטה, יש מספר יוצרים שמצליחים לשבור את תקרת הזכוכית. חגי לוי עשה את זה הרבה לפני המשבר הנוכחי, כשפרץ לעולם הגדול עם ״בטיפול״ ואחר כך יצר את העונה הראשונה המצוינת של ״הרומן״ ל-AMC, את "הנערים" הסוערת והמצמררת (יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל) ל-HBO ואת הרימייק השאפתני ל״תמונות מחיי נישואין״ של אינגמר ברגמן לאותה HBO.
>> הכדור הוא הכל: 15 סדרות וסרטי דוקו שיכינו אתכם למונדיאל
>> טעם של בינג׳: אם כבר למסחר את ״מלחמת הכוכבים״ אז שיהיה ככה
״אתי״ היא לכאורה המשך של אותה קריירה בינלאומית מפוארת. היא לא בהכרח ״יצירה ישראלית״ – מדובר בהפקה אירופית שמצולמת באמסטרדם ודוברת הולנדית – אבל היא בהחלט ״יצירה של ישראלים״. על הנייר יש כאן סדרה חדשה, בת שישה פרקים, שנכתבה על בסיס יומניה של אתי הילסום שזכו בשנים האחרונות לפופולריות מחודשת – סיפורה של יהודיה-הולנדית שחיה באמסטרדם של מלחמת העולם השנייה ונספתה בשואה. היא הוקרנה בפסטיבלים מסביב לעולם כסרט בן שני חלקים של שלוש שעות,זכתה לביקורות מהללות (גם כאן אצלנו ב״טיים אאוט״)ובחודשים האחרונים מילאה הגירסה הזאת גם את האולם של קולנוע לב. עכשיו, אחרי שעלתה בערוץ Arte באירופה כסדרה, היא מגיעה גם אלינו ועולה לשידור ב-HOT.
בניגוד ל"בטיפול" הקומפקטית והקצבית או "הנערים" המאוד מטרגרת, "אתי" היא סדרה שונה מאוד ברמת הרגש והעדינות שלה. למרות המלחמה שברקע, היא סדרה הרבה יותר עדינה, יותר איטית, וכזו שמעבירה את הצופה חוויה אחרת לגמרי מיצירותיו הקודמות של לוי. וזו בהחלט מחמאה ללוי כיוצר, שמוכיח את הגיוון והיכולות הנהדרות שלו להביא טעמים חדשים ואחרים למסך.
הנושא המרכזי שבו עוסקת "אתי" נוגע למה שאני מכנה "אשמת הנורמלים". זו לא אשמת ניצולים, כי לא ניצלנו משום דבר, אלא תחושת האשמה של מי שנשאר מאחור כצופה פסיבי באירועים. האם אפשר לקיים חיים נורמלים או לחיות את הצרות הקטנות שלך כשהמלחמה בוערת מסביב? זו תחושת המחנק שמייצרת סדרה, והופכת מאוד אקטואלית לנו כצופים ישראלים.
כי הדמות של אתי בסדרה (שמגולמת על ידי השחקנית הנפלאה יוליה וינדישבאוור) לא חווה את המלחמה בקו הראשון. היא לא נלחמת, וגם אין סביבה אנשים שנשלחים לחזית. זה סיפור על משפחה שנמצאת בעורף, וחווה את המלחמה (ואת השלטון הנאצי) כחלק מהחיים. העוצר שמטיל המשטר על היהודים הוא משהו שיש לו משמעויות פוליטיות רחבות היקף, אבל בסדרה (שעלילתה הועתקה באופן מבריק לאמסטרדם של ימינו) הוא פשוט עובדה – משהו שצריך להתמודד איתו, להיזהר מפניו, לתכנן את היום שלך סביבו, בלי לשים לב כמה אבסורדית היא המחשבה "אני אחזור הביתה מוקדם כי יירו בי אם אני אלך ברחוב מאוחר".

כמובן שהנפש הישראלית נזהרת כמו מאש מהשוואות למלחמת העולם השנייה ולשואה, אבל אותי זה זרק למלחמה שחווינו זה עתה, לימים שבהם ידעתי איך לתכנן את השינה שלי לשעות מסוימות כי ידעתי שבשלוש בלילה יירו עלינו טיל בליסטי, וכמה שהמחשבה המטורפת הזאת פשוט מנורמלת, כדי לנסות ולהמשיך לחיות בתוך הזוועה ולמרות הטירוף.
מה שיפה ב"אתי" זה שהיא מבהירה את המציאות האמיתית של השואה: מי שלמד בעשורים האחרונים על מלחמת העולם השנייה, מדמיין בוודאי מצב שבו מדינות דמוקרטיות ונאורות לכאורה הפכו בבת אחת למשטרים רודניים פאשיסטים – והאמת רחוקה מכך. החושך שירד על אירופה לא קרה בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי שמתואר בסדרה:עוד מורה מפוטר כי הוא יהודי, ועוד ילד מקבל אישור חריג להשתתף בקונצרטים (כי לאחרים אסור), והכל לכאורה רגיל. העולם ממשיך לדפוק, והמכוניות ממשיכות לנסוע, ואנשים הולכים לעמל יומם, אבל משהו עמוק מתחיל להשתנות במדינה שאתה חי בה. לאט לאט.
כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט ל"חצר האחורית": "החושך ירד על הארץ/ לא בבת אחת, לא פתאום/ האור הלך ופחת והלך ופחת/ מעט מעט, יום יום". אי אפשר, כשרואים את המחנק הזה של הדמויות בסדרה מול המציאות שמשתנה סביבם, שלא לחשוב על מדינות אחרות ששוקעות לשלטון שכזה. אולי אפילו קרוב לבית.

הסיפור של אתי הילסום הוא בטח לא "סיפור שואה" קלאסי. אין בו מחנות, הקצינים הנאציים שמסתובבים ברחוב נמצאים רק ברקע, וכאמור אין גם שחזור תקופתי כי באופן לא מוסבר האירועים מתרחשים בזמננו. זהו תיעוד של ניסיון לחיות חיים ליד המלחמה, להתרכז בדברים הקטנים שמרכיבים חיים; האהבות שנפגעו, המשפחה הדפוקה, החיים שהולכים לזבל בלי קשר לאש שבוערת, החלומות שנזרקים למגירה. דווקא בגלל זה הסיפור של הילסום עובד כל כך טוב. הוא מתאר את החוויה האמיתית של אשמת הנורמלים על החיים לצד הכאוס.
ברמת הליהוק, מי שעומדת במוקד היא כמובן יוליה וינדישבאוור, שחקנית אוסטרית שעד עכשיו התמקדה בתיאטרון ובפעם הראשונה מקבלת לידיה יצירה בסדר הגודל הזה. התפקיד שלה נוגע לב וקשה שלא להתאהב בה. גם סבסטיאן קוך, ששיחק בין היתר ב"הומלנד", נותן כאן תפקיד מצוין, ויש מקום אפילו לשחקנית ישראלית: יבגניה דודינה המדהימה שמגלמת את האמא הנוירוטית של אתי.
החיסרון היחיד שיש בצפייה הטלוויזיונית ב"אתי" היא שהחוויה הביתית מרגיש קטנה על היצירה. זו יצירה כל כך עוצמתית, שהיא אכן מתאימה למסך גדול הרבה יותר ולבתי הקולנוע. במקור היא כנראה נוצרה לטלוויזיה, אבל ייתכן שהאריזה מחדש כפיצ'ר עושה איתה חסד. בכל מקרה, החסד החשוב הוא זה שהסרט מעניק לצופיו כיצירת מופת עדינה, מרגשת ומאוד עוצמתית, שאמנם מגיעה מהעולם שהיה כאן לפני 80 שנה ויותר, אבל רלוונטית ממש עד היום הזה.
״אתי״, עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו ב-HOT VOD וב-NextTV
הקיץ כבר כאן, הוא יהיה חסר רחמים, כולם יתבכיינו על זה ללא הרף. אלה העובדות הפשוטות. על השאלה איך להתמגן מפניו אפשר להתווכח. באופן מסורתי – ואין על המסורת – קיץ זה גלידה. הימים שבהם הסתפקנו בטילון וקרטיב לימון אמנם חלפו ללא שוב, אך במקום נוסטלגיה דביקה מחומרי גלם נחותים אפשר להשיג עכשיו ברחבי העיר כולה גלידות ארטיזנליות מופלאות ממיטב חומרי הגלם האקזוטיים ובשלל טעמים מקוריים בהשראת הקולינריה הגבוהה. יחד עם איכות הגלידה בתל אביב זינק כמובן גם המחיר שלה, ואם יש לכם תלונות בנושא אתם מוזמנים להגיש אותן לנציגיכם בממשלה, שבוודאי ימהרו לגרוס אותן לכדי קונפטי עליז וצבעוני. שיהיה קיץ שמח!
>> החיים הם ביץ': מי צריך ביר גארדן כשיש לנו חוף תל אביבי שלם
>> פלורנטין צריכה קצת סטייל. בית הקפה הזה מגיש אותו בערימות
רק אתמול הושקה וכבר היא ברשימת המומלצות שלנו, כי בספוט החדש־דנדש בכיכר מסריק מככב סרג׳יו קולאלוצ׳י, זוכה גביע העולם בג'לטו, שזו בערך המקבילה למונדיאל בגלידה. הג'לטו, וחלילה שנקרא לה גלידה, מיוצרת במפעל המשפחתי באיטליה מחומרי גלם מקומיים – מחלב ושמנת עד לפירות ושוקולד, כולם איטלקיים כמובן. יריית הפתיחה של ג'לאלוצ'י (בבעלות רשת קפה קפה) משקפת פלטת טעמים בין קלאסיקה לעדכניות כמו סטראצ'יאטלה, ריקוטה תאנה, תפוז עדין והדרי ופיסטוק ירקרק, עשיר וקטיפתי, שקטף את גביע העולם הנ"ל. במקרר תמצאו קינוחים איטלקיים וטירמיסו בקופסאות והסטייל כמו בג'לטריה ברומא.
כיכר מסריק 1 תל אביב

אם יצמידו לנו אקדח לרקה בדרישה לבחור את הגלידה הכי טובה בארץ יכול להיות שנבחר באוטלו, והסיבה פשוטה: חומרי גלם ללא פשרות, הקפדה פנאטית על טריות וטעמים מקוריים אבל בלי להשתגע, ומבלי להזניח את הקלאסיקות האהובות. שוקולד הוא המלך, בשלל אחוזי קקאו וארצות מוצא, וגם הפיסטוק ראוי לעלות על שולחנן של נשות ראשי ממשלה. מנקודת המוצא הזו אפשר להתחיל לגעת בטרנדים בטוב טעם ואלגנטיות, למשל גלידת קוקוס עם קיפולי טופי ומיסו לבן בעבודת יד, גלידת מרשמלו מתוצרת בית עם וניל שרוף בארומת חריכה עמוקה ושוקולד סטייל דובאי עם שברי קדאיף עדינים ופיסטוק. בחודשים הקרובים צפוי להיפתח ספין אוף של אוטלו בנחלת בנימין עם פיצריה וספוט לעוגיות וסופט סרב. יש למה לחכות.
הרצל 12 // דיזינגוף 165 // שרונה מרקט // יורדי הסירה 1 // אינשטיין 40 // פנחס רוזן 65

הגלידריה יוצאת הדופן הזו, שרחוקה מאיטליה כרחוק תל אביב מנאפולי, משלימה את הפורטפוליו של איש העסקים דוד טור, שמיטיב לדעת מה תל אביב צריכה (ורחוב נחלת בנימין בפרט). המשהו הזה הוא גלידת סופט-סרב רכה וכיפית עם סירופים בטעמים, אמסטרדם קוקיז מושחתות, קראמבל, קצפת שרופה בברנר ועוד כהנה וכהנה שיגועים, שלוקחים את המסורת אל מחוזות דמיון גרגרני כמו שיש רק באמריקה.
נחלת בנימין 55 תל אביב

בלוקיישן החדש של מעבדת הגלידה באבן גבירול מביא הבעלים עידן נעים לידי ביטוי מסע לחקר הגלידה שערך באיטליה, שזוקק ונערך כדי להגיע לשילובים מקוריים שמשפרים את מצב הרוח – כמו סמים אבל בלי הדאון שאחרי. מה זה אומר? טעמים שנדיר למצוא במקומות אחרים כמו גלידת אבוקדו וגלידת טחינה, גלידה מאצ'ה תות ואפילו גלידת קפרזה מעגבניות טריות, בזיליקום ומוצרלה, שתעיף אתכם לאיטליה בלי לעבור בנתב"ג. שווה לשים לב למהדורת הקיץ, שהיא טבעונית כולה ומזגזגת בין קוקטיילים וטעמי פירות כגון סורבה קיווי ואפרול שפריץ, מרענן רשמי מתוחכם לעונה החמה.
אבן גבירול 35 תל אביב

מרקו קמורלי וסיסי פגאני הביאו מאיטליה מולדתם את אמנות הכנת הגלידה, ולימדו את החיך התל אביבי איך מרגיש הדבר האמיתי. הגלידה מיוצרת במקום מחומרי גלם טריים בלבד, והיא ניחנה במרקם אוורירי ובטעמים שנעים על הסקאלה שבין קלאסה להפתעה. בעבר הם הצליחו להעיף את הסכך עם גלידתלחם וחמאה שהרגישה ממש כמו הדבר האמיתי, ועכשיו הם משחזרים את ההצלחה עם גלידת שמן זית מזן קורטינה ממשק פתורה, שמלטפת את הלשון ומפתיעה בטעמים ירוקים (יש כזה דבר, נשבעות). פנינה איטלקית קטנה ומטריפה, ששומרת על המסורת אבל לא חוששת לשחק עם הדמיון.
נחלת בנימין 11 תל אביב

עדיין בנחלת בנימין, שאיכשהו מושך אליו גלידריות מצטיינות, והפעם בריברנו – סניף ראשון בארץ של רשת גלידה מובילה מאיטליה, עם סניפים בכל רחבי אירופה. הבעלים אלכס גולובין התוודע לגלידה בספרד, יצר קשר עם סניף הדגל ונשלח לחודש וחצי לימודים במילאנו, שבסופם הוכשר כגלידאי וכזכיין. את חומרי הגלם, מחית פיסטוק טהורה למשל, הוא מביא ממפעל הרשת באיטליה, ופירות לסורבה מגיעים משוק הכרמל הסמוך. הטעמים מתאפיינים במנעד קלאסי עם טוויסטים מפתיעים שמתחלפים לפי המצברוח ומתאימים למגוון טעמים, מקפה ערביקה עם רסיסי שוקולד כהה ועד בנופי בננה וקרמל.
נחלת בנימין 3 תל אביב

הקונדיטוריה האוסטרית אינה מסתפקת באפפלשטרודל ומותירה מקום של כבוד לגלידות נפלאות מחומרי גלם משובחים ומרכיבים טבעיים, שאינן חוטאות במתיקות יתרה ואפשר לאכול מהן שלושה כדורים לפחות. גלידותריקוטה דבש קרמבל ואגוזי מלך וגבינה כחולה עם אגסים מקורמלים ומנגד גלידת היער השחור, מרילנקנודל (וניל ומשמש מקורמל עם קרמבל פירורים) וקייזרשמארן ושזיפים מקורמלים מותחים קו ישיר בין וינה לתל אביב ויוצרים תלמים במצח המכורכם שלנו, בניסיון להחליט איך בוחרים בין כל הטוב הזה.
טשרניחובסקי 21 תל אביב

תנו לאייל שני להכין גלידה וכרגיל תקבלו משהו שונה לגמרי בסטנדרט, וגם סטנדרט חדש של המתנה, אבל הג'לטו הזו מבריקה – היא טרייה, אוורירית ורכה ומוגשת בטעמים ייחודים שלא תפגשו בשום מקום, למשלטרגון, עלי דפנה, תות עץ פקיסטני וקמומיל פלפל שחור. אפשר להלין עד מחר על התור ועל כך שאין משלוחים (למה אתם תמיד חייבים להיות כאלה מיוחדים?), אבל במקום זאת עדיף פשוט להצטייד בטונות סבלנות כי בסוף ממתין הגביע הקדוש של הגלידות.
יהודה הלוי 12 תל אביב (פארק המסילה)

אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני רשת הגלידה הגלילית שממשיכה לפעול גם תחת אש. במפעל שבקיבוץ סאסא, ממש על קו העימות, ממשיכים כל העת לא רק לעבוד אלא גם להמציא טעמים חדשים בהשראת הגליל והתרבות המקומית, למשל גלידת ראס אל חנות שמבוססת על תערובת תבלינים גלילית מסורתית, לילות ביירות בהשראת המטבח הלבנוני וגלידת שוקובול – מחווה שוקולדית לפינוק שילדים בקיבוצים קיבלו אחר הצהריים. יש כאן גם גלידות וסורבה שמבוססים על פירות ממטעי הגליל וסינבון חם שמציף את האף בניחוחות קינמון וסוכר.
החשמונאים 91 תל אביב

מי שהקימו את לג'נדה הם דודו ואורי, חברי ילדות שמאז ומתמיד אהבו גלידה. את הזיקה לילדות ולשנים שעברו ניתן למצוא בטעמים הנוסטלגיים של לג'נדה שם תמצאו רום צימוקים, פאי תפוזים, שוקולד וויסקי וקרם עוגיות לצד טעמים מדליקים ועדכניים כמו מצות עם שוקולד השחר, פופקורן מקורמל, מסקרפונה כנאפה, קרמל מלוח ועוד ועוד. הגלידה של לג'נדה מאופיינת במרקם קליל ועשיר בעת ובעונה אחת, במבחר מסחרר של כ-80 טעמים – כולל גלידות ללא סוכר, טבעוניות, סורבה ומקפאי יוגורט עם תוספות.
רוטשילד 45 תל אביב // נמל יפו

גלידרייה מופלאה ששייכת לשני אחים שעלו ארצה ממילאנו והגשימו שני חלומות. האחד, הציוני, והשני, פתיחת גלידרייה. אנחנו מודים להם על הגשמת החלומות כי אנחנו זכינו בגלידה איטלקית אמיתית, צוננת ומופלאה עם טעמים איטלקיים למהדרין דוגמת סטרצ'יאטלה, קרם חלב, קסטה סיציליאנית ועוד טעמים שרואים בכל גלידרייה איטלקית שמכבדת את עצמה. ובגלל שהם בכל זאת נמצאים בשוק בצלאל התל אביבי, תמצאו כאן גם טעמים שיש להם זיקה ללבנט כמו גלידת אבוקדו וסורבה מלון.
בית לחם 3 תל אביב

גם ללא ההילה של טניסאי העבר אנדי רם, שהוא אחד מהבעלים, ושל ראש העיר רון חולדאי שכיבד בנוכחותו את פתיחת הסניף – פינולי מרוויחה את מקומה ברשימה שלנו בזכות ולא בחסד. ביס אפוגטו ושלוק אספרסו, וכיכר דיזינגוף נראה כמעט כמו פיאצה נאבונה.
כיכר צינה דיזינגוף 6 תל אביב

מחלוצות הדור החדש של הגלידה בתל אביב, אם לא ה-. היא בקעה כגלידה משפחתית קטנה ממטבח ביתי בנווה צדק והייתה הראשונה ללמד אותנו מה עושים חומרי גלם משובחים כמו וניל מדגסקרי ופיסטוק סיציליאני לגלידה שלנו, ומשם הלכה והתפתחה למותג שמתפשט גם בעולם עם שלושה סניפים מקומיים שממשיכים לתת עבודה בספיישלים שונים ומשונים. מתוך ההצלחה הזאת בקעה גם רשת הגלידריות המצליחה בישראל, אבל זה כבר סיפור אחר.
שבזי 40 (נווה צדק) // פלורנטין 3 // אלעזר 15 (שרונה)

תגידו מה שתגידו, אבל אף רשימת גלידריות מומלצות לא תהיה שלמה בלי גולדה, סוג של גילטי פלז'ר מתוק ורדיקלי ששינה לחלוטין את פני צריכת הגלידה בישראל. הספיישלים של גולדה מצליחים להפתיע בטעמים שונים שמטרגטים את החיך הישראלי – קרם הבייגלה נולד כאן – וגם אם לפעמים זה פחות עובד (הייוש גלידת גרעיני חמנייה), יש גם לא מעט מקרים שבהם זה לא פחות מוואו (גלידת שקדי מרק, אנחנו עדיין קצת מתגעגעים אליך בקטע סוטה).
בכל העיר, אבלהנה ספציפית

בדרך כלל אנו לא מערבבות שמחה בשמחה, אך כשמדובר בבשורה שווה אפשר מדי פעם לחרוג מהכללים – והוופל-קון טופי קראנץ' של בן אנד ג'ריס בהחלט נופל לקטגוריה הזו. במאגדת (הלו האקדמיה ללשון העברית, באחריותכם המילה הזו?) החדשה שפותחת את הקיץ תמצאו ארבעה גביעי וופל אישיים – כלומר טילונים – ממולאים גלידת שמנת רכה בטעם וניל, משובצת צ'אנקים של טופי מצופה פאדג'. בעולם מושלם המארז מיועד לחלוקה עם חברים, אבל תמיד אפשר להסליק במקפיא ולזלול לבד.

בגלידות נסטלה מחזירים את טרפת הקראנץ' הוויראלית (זוכרים את הקראנץ' קורנפלקס?), משווים ומעלים ופותחים את הקיץ עם מחווה לתרבות האמריקאית ששמה קראנץ' אמריקה – שלגון בטעם קרמל עם ליבה בטעם בוטנים, בציפוי שוקולד עשיר ופצפוצי אורז. אחרי שמחסלים המבורגר עם צ'יפס וקולה מול משחק במונדיאל ויורדים על שלגון מושחת לקינוח, אפשר לשיר בלב גוד סייב אמריקה ולהתפלל שטארמפ כבר ייסגר על עצמו בעניין המזרח התיכון.

יחסי האהבה־שנאה של תל אביב וחוף הים פרנסו לאורך השנים לא מעט נכסי צאן ברזל. אלא שכל מי שמכיר את הסיטואציה מודע למכשול שנוגע לאוכל. באדיבות יוקר המחייה התרגלנו לשלם סכומי עתק עבור אבטיח ובולגרית, והקרייב לבירה טובה מתנפץ פעם אחר פעם מול מותגים מסחריים במחיר ללא תקרה (פרט להחרגה קטנה של מוצרים בפיקוח). Beach Craft נפתח אף לא רגע אחד מוקדם מדי, עם יריית הפתיחה הרשמית של הקיץ ולקראת המונדיאל.
>> הספא הגדול מהחלומות: מצאנו את הבריכה המקורה הכי יפה בארץ
>> פלורנטין צריכה קצת סטייל. בית הקפה הזה מגיש אותו בערימות
מעכשיו אפשר לרדת לחוף עם הבירה האהובה עליכם בלי להתפשר על אנינות טעם, ולנשנש משהו קטן ליד בלי לקרוע את הכיס (יחסית. הכל יחסית). באופן רשמי, ביץ' קראפט הוא השגרירות התל אביבית של בירה מלכה, מבשלה שהוקמה בקיבוץ יחיעם לפני 20 שנה. האחים דן ואסף לביא החלו לבשל את מה שהיה אז בירת הקראפט הראשונה בארץ ולאחר כעשור, עם הגידול בהיקף הייצור, העבירו את הפעילות לאזור התעשייה בתפן. הבירה המוערכת נמכרת בברים רבים בעיר, אך כעת זוהי הפעם הראשונה שהיא מקבלת בית משלה.

"דן כל הזמן אומר 'באנו לחנך את ישראל לבירה טובה, בירה איכותית' וכך עלה הרעיון לביץ' קראפט, מקום על הים שחסר בתל אביב, במיוחד בחוף", מסבירה עופר וטורי, מנהלת המקום. בחזית החלל המשופץ בחוף פרישמן הוצבו ספסלים ושולחנות לישיבה משותפת, ובבר הותקנו תשעה ברזים לבירות מלכה, נגב והרצל, פאר התעשייה הישראלית.
מתוך שניים מהברזים זורמות לאגר גולדן וברונז, שמיוצרות במיוחד עבור הביץ' קראפט: הראשונה בהירה וקלילה והשנייה ענברית ומתוחכמת אבל לא יותר מדי, בדיוק מה שצריך כשהשמש קופחת (20 ש"ח לכוס קטנה/29 ש"ח לשליש/78 ש"ח לקנקן). במקרר מנמנמים יותר מ-50 סוגי פחיות קראפט מהארץ ומחו"ל, משניט ועד Brewdog וסיירה נבאדה. המחיר לפחית 27 ש"ח או 4 ב-100, בשקית ממותגת מלאה קרח על תקן שמפניירה.

אם בירה אינה כוס הבירה שלכם, יש בביץ' קראפט עוד אופציות אלכוהוליות כגון סיידרים, ברד מרגריטה שנותן בראש (48 ש"ח) ויינות (29 ש"ח לכוס/130 ש"ח לבקבוק). בחירה מעניינת מצאנו בתוך דלי עם קרח על הבר: צ'ייסרים של אוזו, טקילה וויסקי ושלושה סוגי תזקיקים ממזקקת מלכה, למשל ג'ין מקומי בארומת מלפפון, מליסה וכוסברה ותזקיק בטעמים עמוקים, תוצר של מספר חודשי יישון בחביות עץ אמריקאיות וצרפתיות (20 ש"ח לצ'ייסר/45 ש"ח לצ'ייסר ושליש בירה).
ומכיוון שלא בריא לשתות על בטן ריקה, תוכלו לנשנש נקניקיות ארטיזנליות שמכין השרקוטייה ערן ביק מעוף ובקר עם חלפיניו וצ'דר בלחמנייה עם קורנישונים, חרדל וכרוב כבוש (42 ש"ח) ופיצה דקיקה ופריכה בשני גדלים בתצורת מרגריטה, ים תיכונית (זיתים ובצל סגול), ארוגולה ופרמז'ן ופפרוני (84-48 ש"ח).

האווירה הקז'ואלית, הנוף לים וכמובן הבירה כבר מביאים לביץ' קראפט לקוחות חוזרים, כולל ביר גיקס שמגיעים לבדוק את ההיצע. עמדת די.ג'יי נמצאת בהליכי הקמה לקראת מסיבות שקיעה בסופ"ש, ובקרוב יותקנו שלושה מסכי ענק לצפייה במשחקי המונדיאל. עם כוס בירת בוטיק צוננת, בריזה נעימה מול השקיעה וחגיגת כדורגל עולמית מעבר לפינה, יש מצב שזהו הלוקיישן הנכון ביותר לקיץ הנוכחי.
טיילת שלמה להט 17 (מתחת למלון שרתון), ראשון-חמישי 23:00-16:00, שישי-שבת 12:00-חצות (שעות פתיחה בהרצה)
אמיל ברוקמן גדל והתפתח בתל אביב, ממגמת המחול בעירוני א׳, דרך החממה של בת שבע אל אנסמבל בת שבע והחל מ-2024 הוא רקדן מן המניין בלהקת מחול בת שבע. הוא יופיע במופעים הקרובים של הלהקה עם ״ZO״ שיתקיימו בשבועיים הקרובים, ובמופע ״מומו״ שיעלה ב-22 ביוני במרכז דוהל.הכרטיסים מחכים לכם כאן.
>> הנוף היפה בעולם ומסעדה מעולה לאנשים עובדים. העיר של ישי שריד
>> הגשרים של רחוב אלנבי ומכולת של הז׳ונגלר // העיר של איתי סנפיר
>> מקומות של ירושלמים וצו הרחקה מהסינמטק // העיר של שאול אולמרט
אני גר בשכונת התקווה מזה שלוש שנים ואני אומר שהיא המקום היחידי בעיר שלא עבר ג׳נטריפיקציה.כתוצאה מזה השוק נשאר מה שהוא צריך להיות: שוק. הירקות טריים, המחירים טובים והאוכל הוא אך ורק מקומי – לטעמם של עולי תימן, עיראק וקווקז.

בית קפה צרפתי קטן ומקסים. ממליץ לקחת כריך שינקן וגבינת גאודה ולקנח באספרסו כפול ועוגת תפוזים.
מקווה ישראל 3 תל אביב

המסעדה הסינית על מדרחוב נווה שאנן. מהצהריים המוקדמים עד הערב אפשר לעבור שם ולקחת באן חזיר נימוח ב-12 שקלים שסוגר פינה. בנוסף ממליץ על מרק הכיסונים שלהם.
נווה שאנן 26 תל אביב

בר בפלורנטין שלא אוכל לחשוף את מיקומו מפאת הכבוד שאני רוחש לו. אגיד רק שהוא בר שכונתי כמו שבר צריך להיות. מגישים חצי ליטר בירה ב-12 שקלים. אין לו שלט, אין לו באמת שם. אם אתם סקרנים, נסו לפתוח כל דלת ברזל שאתם רואים ברחובות פלורנטין.

באילת 22 יש מבנה שבו קורים מדי שבוע אירועי תרבות מדהימים, ביניהם הופעות מוזיקה, סרטים, ערבי שירה וסתם האנגים אזוטריים. אם תיכנסו מהצד של רחוב אליפלט ותעלו במדרגות, תשמעו לבד. בקומת הקרקע מהצד של רחוב אילת יש את הבאנהוף ששם קורות רוב הופעות המוזיקה. מקום של אנשים שלא מחפשים להרוויח על גבם של אחרים.
אילת 22 תל אביב (פלורנטין)
זה בעצם המקום האהוב על כולנו ואנחנו הורסים אותו:כל חוף בעיר.בתחילת הקיץ הים נקי, כחול וצלול. לאחר חודש חודשיים אני שוחה בלכלוך ומיקרו פלסטיק שצף יותר ויותר עם כל שנה שחולפת. זה הטבע האחרון שנשאר בעיר שלנו. אנחנו צריכים לשמור עליו. האחריות היא עלינו, לא רק על התאגידים ששופכים אליו פסולת. תבואו לחוף עם מאפרה ניידת ושקית זבל.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע שאצרה דלפי, בת הזוג שלי, בבית רדיקל (מודה – אני משוחד ועדיין…): השקה לספר "אוקיינוס" מאת דיוויד אטנבורו, עם הקרנה של הסרט ולייב של דסקל. אירוע שניסה להנגיש את משבר האקלים וזיהום הים לקהל צעיר (והיפסטרי).
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר"קמצנים, חמדנים, עסקנים"שיצא בהוצאת תשע נשמות: שלושה סיפורים קצרים של גדולי הקלאסיקה הרוסית: צ'כוב, טולסטוי ופושקין, ששניים מהם אימא שלי תרגמה (שוב משוחד…). הספר מלווה באיורים מרהיבים והקלאסיקונים לא מאכזבים ורלוונטיים מתמיד.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בית רדיקל.המקום היחיד בעיר שמתעקש לתת חוויה תרבותית שלא מונעת רק מריגושים. בין אם באתם להשיג ״ליד״ הערב או לשתות בירה, מבטיח לכם שתצאו משם עם ערך מוסף.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בשמת נוסן– כוריאוגרפית ויוצרת, רקדנית לשעבר בלהקת בת שבע. אחת שיודעת מה טוב. היא קולעת והיא בועטת. לדבריה היא לא רואה את העתיד. ולא בקטע מתייסר.
מה יהיה?
תשאלו את בשמת מהשאלה הקודמת.
בשבוע שעבר יצא הסרט "המנדלוריאן וגרוגו" והתבקשתי לפקוד את בית הקולנןע ולצפות בו. עכשיו, רק למען הפרוטוקול, אני רואה בעצמי אוהד די מאוזן של מלחמת הכוכבים – אדם שאוהב את הפרנצ'ייז, לא סובל את המעריצים הפנאטים אבל גם לא את הגישה של דיסני ליקום הקולנועי הזה. למעשה, כמו רבים, מספיקה לי רק הטרילוגיה הראשונה והמקורית שהיא למעשה הטרילוגיה השנייה (פרקים 4-6). הפריקוולים, הסיקוולים וסדרות הטלוויזיה עניינו לי את התחת. כן נהניתי ממשחקי מחשב שמתקיימים בעולם של סטאר וורס, ומשתי סדרות בלבד – "אנדור" ו"המנדלוריאן" – וכן אני מת על בייבי יודה (פאק יו דיסני, אני יודע שקוראים לו גרוגו, אבל הוא תמיד יהיה בשבילי בייבי יודה). כל זה רק כדי להגיד שאני לא הייטר.
>>
ההצלחה של "המנדלוריאן" הייתה כל כך גדולה, שמכל הסדרות הרבות שיצאו בפרנצ׳ייז, החליטו להפוך דווקא אותה לסרט באורך מלא. כמה מלא? ובכן, התשובה היא די מלא, שעתיים ו-12 דקות. אז כן, במרכז הסרט עומדים המנדלוריאן וגרוגו, כמובטח, ואנחנו מגיעים ישר לציד נאצים. מה? כן. כזכור,״המנדלוריאן״ מספרת למעשה על יהודי חללואם יש יהודים, צריכים להיות גם נאצים שבורחים לארגנטינה. כן, אנחנו עדיין מדברים על ״מלחמת הכוכבים״, נשבע לכם.
לאחר פירוק האימפריה המנדלוריאן מתחיל לצוד למען הרפובליקה פושעי מלחמה אימפריאליים שברחו לפינות חשוכות בגלקסיה. המטרה הבאה שנמסרת לו היא טריקית במיוחד – אימפריאליסט שאיש לא יודע כיצד הוא באמת נראה. לצורך המשימה גופי המודיעין של הרפובליקה יצרו קשר עם אחיו של ג'אבה דה האט, שמבטיחים שהם יובילו את מנדו ישר לקצין אם הוא ימצא את יורש העצר הגולה פהל- סליחה, נסחפתי, רוטה דה האט.

הדבר האחרון שרציתי לעשות פה זה להגן על החמדנות של דיסני, שרק רצו סרט שימכור עוד בובות של בייבי יודה. עליתי עליכם דיסני, אתם יודעים שאני צודק. אל תעמידו פנים שהיה לכם אכפת אם הסרט הזה ייכשל או יצליח כל עוד המרצ' נמכר. אז קודם כל נצביע על הצרימות: קודם כל – הסרט ארוך מדי. גרוגו חמוד והכל, באמת, אבל יש סיקוונס אחד ארוך שלא לצורך בכיכובו לפחות.
דבר שני – אל תצפו לראות את ג'רמי אלן ווייט שמגלם את רוטה. אחרי כל ה-CGI ועיוות הקול מבחינתי זו הייתה יכולה להיות גם גרסת AI של יהודה ברקן מבחינתי. זה נכון גם לפדרו פסקל שרק מדובב את המנדלוריאן, מלבד קטע אחד קצר שבו הוא בלי הקסדה. לעומת זאת יש ליהוק של מרטין סקורסזה לתפקיד מוכר בדוכן מזון וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו ביקום ״מלחמת הכוכבים״ אי פעם.

עובדה בעייתית נוספת היא שהסרט לא עומד בפני עצמו. לצופה שלא ראה קודם את הסדרה פשוט לא יהיה את החיבור הנדרש כדי שהסיפור יצליח לרגש אותו. אם קהל היעד הוא אנשים שראו את הסדרה אז אחלה, אני אפילו בעד, אבל צריך היה לתת כאן איזה עוגן רגשי מסוים מלבד "איזה חמוד גרוגו", כי הרגעים שאמורים לעשות את זה בסרט נשענים על צפייה בכל העונות של ״המנדלוריאן״. בגלל שראיתי אותן נהניתי הרבה יותר.

כן, יש תלונות, אבל זה יהיה שקר להגיד שלא נהנתי מהסרט. האקשן מצוין, וזה עובד ולמרות שיש דיכוטומיה ברורה בין טוב לרע בכל דבר שייעשה אי פעם ב״מלחמת הכוכבים״, יש מורכבות מסוימת בהחלטות שמתקבלות על ידי הדמויות, כמו לשתף פעולה עם ארגון פשע רצחני כדי להיאבק ברשע גדול יותר (שזה קצת מזכיר את האופן שבו ישראל חימשה מיליציות בעזה כדי להיאבק בחמאס). לא מדובר באיזו סאטירה מוחצת, אלא בנגיעות קטנות לאורך הסרט שנותנות לו טיפה יותר עומק מתכנים אחרים של "מלחמת הכוכבים".
חוץ מזה, מדובר בסרט די כיפי עם עלילה פשוטה, בלי ישיבות קבינט או זיוני שכל בפוליטיקה הגלקטית המסואבת. זה מרגיש כמו שלושה פרקים של מיני עונה יותר מאשר סרט, וזה דווקא די נחמד, כי התחושה היא של בינג' טלוויזיוני על מסך ענק בקולנוע.

בסופו של דבר, למרות שמדובר בגחמה חמדנית של דיסני, ניסיון נוסף לשווק מרצ'נדייז ובסרט שהוא לא איזו יצירת מופת קולנועית, "המנדלוריאן וגרוגו" מצליחה לספק חוויה בין גלקטית כיפית ומבדרת עם דמויות אהובות. אם צפיתם בסדרה, אתם כנראה תהנו באופן משמעותי יותר ממי שלא, אבל גם לא ראיתם ״מלחמת הכוכבים״ מעולם מדובר בסרט אקשן כיפי. רק בפעם הבאה תכניסו לנו קצת לייט סייברס, סבבה?
>> ״מלחמת הכוכבים: המנדלוריאן וגרוגו״, 132 דקות, ארצות הברית 2026 // עכשיו בבתי הקולנוע ובקרוב בדיסני+ ישראל
>> בועז סטרופינסקי הוא זמר ויוצר מיוחד המתמודד עם בעיות תקשורת. את דרכו בעולם המוזיקה הוא החל כבר בגיל 14, אז אחז לראשונה בגיטרה בס. לאורך השנים ניגן בהרכבים שונים, השתלם בשיעורים פרטיים ובפיתוח קול וגיבש שפה אומנותית ייחודית. כעת הוא משחרר את סינגל הבכורה שלו, "אם היה לי", מתוך ה-EP האישי והחשוף שעתיד לראות אור בקרוב תחת הלייבל Blue Zone בניהולו האמנותי של חיים שמש. "אם היה לי" מבטא את כמיהתו לחיים נורמטיביים עם זוגיות, עבודה וחיי חברה מול המציאות היומיומית הכרוכה לעיתים בהתמודדות עם קשיי התקשורת ואי הבנה מצד הסביבה.
>> לג׳ונגל חוקים משלו: קלאסיקה ישראלית שמביאה איתה אור גדול
>> "הומו זה כן קללה": הגאווה השנה הולכת להיות מוזרה מאוד
כשהייתי נער גרתי ברמת גן, בהליכות הקבועות שלי עם חומי הכלב נהגתי לעצור ולהתיישב על אחד הספסלים בגינה ולהביט באנשים החולפים על פנינו. הרגשתי שלהם הכל הולך בקלות, הם מוקפים בחברים, יש להם מוטיבציה לצאת ולהגשים את עצמם, לעבוד קשה. ולי יש עוד דרך ארוכה לעבור כדי להיות איפה שאני רוצה להיות. ֿ
״נולדתי עם שמיעה אבסולוטית. עבורי, הצלילים שיש בעולם הם לא רק סאונד שנלווה לחיים. הראש שלי מפרק אותם באופן אוטומטי לתווים. הצפצוף של המיקרו, המנוע של המכונית, הודעה בטלפון. כל אחד מהם הוא מנגינה שאני יודע לזהות, לנגן ולכתוב
אני זוכר מקרה שבו ישבתי לשיחה עם חבר ופתאום ברגע אחד של שקט שהיה בינינו נלחצתי, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד איך אני ממלא את החלל, מה אני אמור להגיד עכשיו. התחושה הזאת מלווה אותי עד היום. מתוך המקום הזה, בו המילים לא באות לי כל כך בקלות, מצאתי את המרחב שבו אני מרגיש הכי טוב והכי טבעי – המוזיקה.
נולדתי עם שמיעה אבסולוטית. עבורי, הצלילים שיש בעולם הם לא רק סאונד שנלווה לחיים. הראש שלי מפרק אותם באופן אוטומטי לתווים. הצפצוף של המיקרו, המנוע של המכונית, הודעה בטלפון. כל אחד מהם הוא לא רק רעש עבורי אלא מנגינה שאני יודע לזהות, לנגן ולכתוב. הזיכרון הראשון שלי מהחוויה הזאת מגיע מסבא שלי, עליו השלום. בארוחות שישי, הוא היה משמיע לי את "ארבע העונות" של ויואלדי או את הסימפוניה החמישית של בטהובן. החיבור שלי ליצירות האלה לא היה רק רגשי. הן סקרנו אותי ורציתי להבין אותן יותר לעומק.
התחלתי בנגינת יצירות קלאסיות על קסילופון בגיל 10, וכמה שנים אחרי נכנסתי לעולם הרוק והתחלתי לנגן על בס. הקשבתי שעות לביטלס, לקווין ולפינק פלויד ולפליטווד מק. בבר המצווה שלי החלטתי להעמיק את הקשר שלי עם המוזיקה ועברתי לצד היוצר. התחלתי לכתוב שירים ולהופיע איתם.החוויה הזו הציתה בי את הרצון ליצור, אבל נקודת המפנה האמיתית הייתה בלימודים ברימון. הגעתי לשם כבסיסט ואיכשהו נסחפתי לעולם השירים. כתבתי שם עשרות שירים, העמקתי בלימודי המוזיקה, התחלתי לעבד את השירים שלי ולהפיק אותם, הצטרפתי למקהלה קלאסית והרגשתי שמצאתי את המקום שלי.

היכולת להפיק ולהעביר את הרעיונות המוזיקליים שלי למשהו שאחרים יכולים לשמוע מאוד הקלה עלי. דרך השפה הזאת למדתי לשתף פעולה ולעבוד יחד עם אנשים על השירים שלי – דרך התפקידים, העיבודים והסאונד הצלחתי לבטא את עצמי.הביטחון שמצאתי בכתיבת השירים נתן לי גם את האומץ להיכנס אל מקומות קשים יותר בעצמי, אלו שלעיתים גורמים לי לחפש את המילים.התהליך הזה לקח זמן. במשך חמש השנים האחרונות עבדתי על האלבום הראשון שלי. זה התחיל בפרויקט ה-EP ברימון והמשיך לאולפן הביתי שלי, לעבודה המשותפת עם שירז רימון המפיקה של האלבום, ובהמשך לליווי האמנותי של חיים שמש.
השיר "אם היה לי" מדבר על ההתמודדות עם התחושות מהישיבה על אותו הספסל, על ההתבוננות בעולם מהצד ועל הדברים שהייתי רוצה שיהיו לי בחיים ואין לי – על הקושי במציאת זוגיות ועל השאיפה שלי להצליח ולהגשים את עצמי.והיום, במקום להתמקד במה שחסר, הכתיבה והיצירה מאפשרות לי להסתכל עליו ממקום של השלמה וצמיחה, ולהבין שכשמשהו לא מסתדר הדרך הכי טובה עבורי היא ליצור מזה משהו חדש.
אם הייתי יכול לחזור אל הילד ההוא, שמנגן על בס ומתרגש כל כך ממוזיקה, ולהשמיע לו את האלבום, אני בטוח שהוא היה מתרגש מהדרך שעשיתי ומהמקום שהגעתי אליו. ואני רוצה להאמין שגם סבא שלי היה גאה.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)